<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ג' שער ב'</h1>
<h2>דף יב:</h2>
גרסינן פ"ק דב"ב פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. יבם מאי. אביי אמר היא היא. ורבא [אמר אמר קרא] [דברים כ"ה] והיה הבכור, הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. [והלכתא] כרבא, מאי נפקא לן מהכא, כל זמן שאחין או שותפין יש להם מקום לחלוק, והמקום ההוא כולו שוה, או כולו יפה, או בינוני, או זיבורית, חולקין אותו מקום לשני חלקים. ואם אחד מהם יש לו מקום סמוך לאותו מקום אין נותנין לו חלקו סמוך לחצירו אלא על פי הגורל, אולי יפול לצד חבירו ויצטרך זה להעלותו, כמו שנכתוב בסמוך בע"ה. והבכור שבא לחלוק עם אחיו, ומדין תורה יש לו שני חלקים דכתיב פי שנים, פשיטותו ובכורתו. ולפשוט יש לו חלק אחד. ועתה לא נחלוק השדה לשלשה חלקים כדי שיטול בגורל ושמא יפול חלק הפשוט לאמצע ויטול הבכור שני חלקיו מפוזרים. אלא חלקי הבכור כחלק אחד שוינהו רחמנא. הילכך חולקין השדה לשלשה חלקים, ואחר כך לא יטילו הגורל רק לשני חלקים. אם יפול הגורל לבכור לצפון או לדרום (ו)נמצא שהחלק האמצעי יעלה לו על כל פנים. ודוקא כשכל השדה או אותו המקום שחולקין הוא שוה. אבל אם יש באותו המקום שני חלקים עידית, ובמקום אחר הוא בינונית, כגון בשדה אחר, אינו יכול לומר, שני חלקים אלו, תן לי אחד מצרא בעידית, ואתן דמי עילוי ששוה העידית על הבינונית. שלא יפה כח הבכור, אלא שעשה הכתוב שני חלקיו כחלק אחד לענין [בר מצרא]. כי כמו ששנים שבאו לחלוק ועשו שני חלקים, כך הבכור והפשוט. אבל ליקח שני חלקיו בעידית ויחזיר דמי העידית לא. שהרי הם כשני פשוטים שבאו לחלוק, שכל אחד נוטל חלקו בעידית ובבינונית. ויכול הפשוט לומר חלקי אני נוטל בעידית. שהרי יפה כח העידית. שהרי אמרו [גיטין מ"ח ע"ב] הנזקין בעידית. והיבם נוטל שני חלקיו בגורל שיחלק השדה לשלשה חלקים. ושמא יפול לו חלקיו בפיזור. דחלקו נוטל וחלק אחיו שבא מכחו. נמצא כי שלשה חלקים הם. ודין זה דבכור ויבם הוא בשותפין. כיצד שותפין שחלקו שדה, האחד לקח שני שלישים והשני שליש אחר. כשהם חולקין חולקים כבכור ופשוט, זה שני שלישיו למיצר אחד וזה חלק השני. ואם השותפין הם (שחלקו) [שלקחו] שדה בשותפות, ואחר כך מכר האחד חלקו לחבירו, [כשהם חולקין] חולקין השדה לשלשה חלקים, כדין יבם ופשוט, שאומרים לזה "לא עדיפת מגברא דאתית מיניה". אבל האחין או השותפין שיש להם שדה אחד, ובא אחד מהם וקנה שדה אחרת סמוך לשדה ראשון, אינו יכול לומר "תנו לי חלקי סמוך לשדה זו". כי יכולין האחין לומר "מעלינן ליה כנכסי דבר מריון". וזו היא סברא דרב יוסף. והלכתא כותיה בשדה קנין ומחצה. ואין זו מדת סדום דרוב ב"א מקפידין על זה. וכמה הוא יקר חלק המצר, ומי שנופל לחלקו לעולם מתייקר בו דמים יתירים. ואם כן אולי יפול לחלק חבירו ויצטרך זה לקנותו ביוקר.
וכתב ה"ר יונה ז"ל שאם יש לכל אחד שדה סמוך למצר, שיתנו לכל אחד חלקו בשדה זו אמצרו. דכי הא כופין על מדת סדום, דכל אחד יש לו הנאה. ולא אמרו אלא כשהאחד מרויח, והאחד מפסיד במקום שיכול להרויח. כמו שאמרנו, שיתן לו חבירו דבר כשיתן לו חלקו אמצרו בלא גורל. ועילוי זה אינו עילוי על פי בית דין, ולא על פי בקיאים שישומו להם כמה מתעלה מחמת מצרנותו של זה, אלא כפי מה שירצו להעלותו. ועל זה קראוהו עילוי. ואפילו אומרים שלא נתן בה אפילו דינר בעילוי אבל אתה או תטול בגורל או נעלה אותו כך וכך, הרשות בידם. כי בדין אומרים, מאחר כי להם לא מעלה ולא מוריד. או יתן העלוי שצריך לו או יחלוק על פי הגורל.
וה"ר יונה ז"ל כתב שאם הוא חכם יכול הוא להביא הענין לרצונו. שיאמר כך וכך אני אתן בעילוי ואקח בלא גורל, או תקחו אתם בעילוי זה בלי גורל. והם לא יתנו בו שוה פרוטה, כי להם לא מעלה ולא מוריד. וישאר בידו כפי עילויו. ויכול לומר זה כי העילוי משבית הגורל כעין דינא דגוד או איגוד, ואפילו באחין או בשותפין כן. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ודוקא בחלק אחד שבשדה או שבכרם וכיוצא בו בצד חלק אחד מאותו המקום. אבל בשדה אחר א"נ בשני כלים שאין תשמישן שוה א"א להעלות האחד ולומר לו "טול אתה שדה ואני כרם באותו העילוי", משום דשניהם צריכים לזה. (ואחר) [ואחד] שבא להעלות ואמר שיתן כך וכך כספים, והאחר אומר שיתן כך וכך קרקע בעילוי, שומעין לזה שבא להעלות בקרקע. כי ארץ ישראל בקרקע העלוה. כן דעת הרמב"ן ז"ל. והיכא שהשדה יש בו עידית וזיבורית, ואמר תנו אמצראי מן הזיבורית ותקחו כנגדו בעידית, שומעין לו. ואין בזה שיאמר חבירו איני רוצה במתנה משום שונא מתנות יחיה, כי אין בזה מתנה, כי הזיבורית שוה לזה כדמי עידית לצד מצרו. וכן דעת ה"ר יוסף בן מיגש, וכ"כ הר"ם בפרק י"ב דשכנים.
והיכא שהם שני שדות, (והאחד) [וכל אחד] סמוך לנגרא, והם שווים. ואמר האחד תנו לי שדה אחד, והאחר אמר תנו לי חלקי בכל השדות, נותנין לו חלקו בכל השדות. דזימנין דיתייבש זה הנגר והאחר יהיה נובע. וכן הלכתא כרב יוסף. והיכא ששתי השדות אחד נגרא, והם שווים, והאחד שואל חלקו שניהם, סבירא ליה לרב יוסף דבכי האי כופין על מדת סדום, ונותנין [לו] שדה שלם, וכאו"א בגורל. ודוקא כשאין אחד בן מצר לאחד מהם. דאילו חד הוי בן מצר יכול הוא לומר רצוני לחלוק בכל אחד ואחד מהם כדי שיגיע מחצית שדה למצר שלי, ואילו היינו חולקין שדה כנגד שדה בגורל אולי לא יגיעני זה שעל המצר שלי. והדין עמו, כי תועלת ידועה היא. והטעם כי עיקר דין החלוקה שיחלקו בכל שדה ושדה ויקח כל אחד חלקו בהם. אלא [ש]כל זמן שלא יהא תועלת לשניהם בכך כופין על מדת סדום.
<h2>דף יג.</h2>
ואמרינן התם, חד גיסא נהרא וחד גיסא נגרא פלגי לה בקרנזול. כגון שחצי השדה שהיה מזרח ודרום נהר צפון ומערב נגר פלגי לה בזה הדרך כגון זה \raster(85-,85-)="Z543;"וכתב הר"ם ז"ל בפי"ב אמר תנו החצי שמצד זה שהוא בצד שדי שומעין לו. כללו של דבר [כל דבר] שהוא טוב לו ואין על חבירו הפסד כלל כופין את חבירו לעשותו ע"כ. ואין שיטת רבינו כזה, אלא כשאין אחד מהם בעל המצר ושוין, בזה כופין. אבל [אם] האחד בן המצר והאחר אינו בן המצר יכול לומר כי בגורל הוא רוצה. כי שמא יפול עליו הגורל ויצטרך זה לתת לו, כמו שכתבנו למעלה. כן דרך ה"ר יונה ז"ל. והראב"ד ז"ל לא דבר בזה.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן התם בפרק עפר בבבא בתרא, האחין שחלקו, כיון שעלה הגורל לאחד מהם קנו כולם. כתב הר"ם ז"ל האחין שחלקו ועשו ביניהם גורל כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם בהנאה שנעשית להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו, וגמר (ב)כל אחד מהם [ומקנה] לחבירו ע"כ. ופי' רש"ם קנו כולם בין מקרקעי בין במטלטלי. (דכי) [דסתמא] אמרו קנו ולא חלקו בין זה לזה. ואחין דנקט, לאו דוקא אלא ה"ה לשותפין. וקנו כולן דקאמר, אם שנים הם קנו שניהם, דכל שזה שעלה לו הגורל קנה כבר נסתלק מחלק אחיו. ואם שלשה הן או יותר קנו כולן לענין חד, שאין השאר [יכולים] לחזור במי שעלה בידו הגורל. וכן הוא אינו יכול לחזור בשאר אחין. ומיהו השאר לא קנו שאר החלקים זה כנגד זה, שהרי לא עלה לו עדיין הגורל. וי"מ שקנו כולן לענין לחלוק באותן חלקים שעשו ועל הגורל, ואין אחד מהם יכול לחזור בו מעתה ולומר לא בגורל אני חפץ אלא בעילוי. אלא כיון שעלה הגורל לאחד מהן על כרחן יחלוקו בגורל. וזה עיקר. לאפוקי ממאן דס"ל דיכולין לעלות. וי"מ קנו כולן דוקא, וכגון שהסכימו שיחלוקו לפי סדר תולדתן, שמעון אחר ראובן, ולוי אחר שמעון. וכיון שעלה הגורל לראובן קונה שמעון בחלק הסמוך לו. וכן לוי אחר שמעון. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל.
